סיפור הלידה של אדר ועופרי מאור

ביום חמישי שבוע 39+1 הייתה לי בדיקה אצל הרופא, המוניטור הראה צירים לא סדירים, אבל אני לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר שזה בטח עניין של ימים.. שכבר זמן שעופרי נמוכה ובמנח הנכון. ואני קיוותי שאספיק בשבת לפנות את הדירה של אמא שלי לפני הלידה.

 

בשבת שחזרנו מאמא שלי, איך שסגרתי את דלת האוטו הרגשתי כיווץ בבטן. עופרי, שכנראה כבר הייתה מוכנה חיכתה שגם לי יהיה את הפניות למסע המשותף שלנו וסימנה לי.. זהו אמא תכף מתחילים.

 

אני שהכנתי את עצמי ללדת בשבוע 42, כי זה מה שאומרים לרוב על לידה ראשונה, עוד לא סיימתי להכין את הבית ואת התיק לבית חולים, חשבתי לעצמי, זה בטח סתם אבל כדי שאנוח ואוכל טוב רק למקרה ש…

 

את אחה"צ ביליתי במנוחה על הספה אכלתי ונחתי.

 

הכיווצים המשיכו אבל לא הפריעו כלל רק הרגשתי בנוכחותם.

באזור 12 בלילה כבר התחלתי  להתעורר מהכיווצים ולאט לאט הייתי צריכה לבצע פעולות אקטיביות על מנת להקל עלי. מ12 בלילה ועד 6 בבוקר הם הגיעו כל 15 דק בעוצמות הולכות ומתגברות , בין ציר לציר נרדמתי.

 

ב5 בבוקר בערך כבר לא יכולתי להישאר במיטה, ביקשתי מהבן זוג שלי להכין את הסלון- לפרוש מזרון על הרצפה, להכין את הכדור , לשים מוזיקה וריחות טובים כדי להקל עלי.

 

מתוך שינה הוא ארגן את הסלון ועברנו יחד מהחדר אליו. כך העברתי עוד שעה עד שהצירים נפסקו באופן פתאומי. חשבתי לעצמי שאולי הולכים להיות לי כמה לילות כאלה עד שבאמת תגיע הלידה ונרדמתי ישר.

 

שעה אחר כך ב7 בבוקר קמתי מציר ומאז הם הגיעו כל 3-4 דקות.

הודעתי לאחותי לצאת ממצפה רמון לכיוני ולדולה שאנחנו מתחילים להתניע לידה ועל הדרך ביטלתי פגישות עבודה שנקבעו לאותו היום…

 

ואז התחיל בוקר קצת כאוטי… היינו צריכים לסיים לארוז את התיק, להכין את האוטו לנסיעה, לדאוג שיקחו את הכלב, ומיכאל בישל כדי שיהיה אוכל לקחת לבית חולים…

 

בין כל ההתארגנויות העברתי את הצירים על הכדור, על הרצפה ובמקלחת. המקלחת הייתה הנחמה הגדולה ביותר והיה מאוד קשה לצאת ממנה.

 

כל הזמן הזה דיברתי עם עופרי, קראתי לה לבוא אלי.

 

 

ב12 בערך יצאנו לבית חולים.

הסתבכנו עם למצוא את הכניסה למיון ומצאתי את עצמי הולכת מרחקים ולבסוף עולה עוד שלוש קומות ברגל כי לא יכולתי לעמוד ולחכות למעלית.

הגענו למיון וכל חדרי הבדיקות היו תפוסים. בגלל שרציתי חדר לידה טבעית והוא היה פנוי הכניסו אותי לבדיקה שם.

צוואר רחם מחוק לחלוטין ופתיחה 3. באופן עקרוני לא היו מכניסים אותי עדיין לחדר לידה אבל בגלל שכבר הייתי שם נתנו לי להישאר.

 

נשארנו בחדר, אחותי הגדולה הגיעה ממצפה וכמה זמן לאחר מכן גם הדולה.

ב14:00 החליפו מיילדות והיא הגיע לעשות לי בדיקת פתיחה- 4.5.

אז הצירים החלו להיות אינטנסיביים יותר וכל ציר הייתי צריכה את העזרה של כולם להעביר אותו.

נשמתי לתוכו, אחותי והדולה לחצו לי במקומות מקלים ומיכאל נשם איתי.

הכי נוח לי היה בשכיבה אבל התנוחה לא קידמה מספיק את הלידה.

בן ציר לציר נרדמתי.

 

בשעות הקרובות הפתיחה לא התקדמה.

השעות עברו אבל הכל נשאר אותו דבר.. מבחינת המיילדות לפחות..

כל הזמן הזה הרגשתי שאני חייבת לעשות קקי אבל לא יכולתי לשבת על האסלה (ולמה במקום שאמורים ללדת אין אסלה מתאימה לכריעה אני לא מבינה..)

המיילדת אמרה שזה בטח הראש של התינוק ולא קקי אבל המשכתי להרגיש שאני חייבת לשירותים..

בשלב מסויים אחותי אמרה לי "או שאת עושה חוקן או שאת משחררת את זה והכי הרבה תעשי קקי עלינו".

החלטתי לעשות חוקן דבר שהקל עלי מאוד.

במהלך הזמן הזה אני זוכרת כמה רגעים משמעותיים.

אני זוכרת ציר שאני נושמת לתוכו ממש וקוראת לעופרי לבוא, והדולה שלי מעודדת אותי ואומרת לי שאני עובדת ממש יפה עם הציר. ואז אני מבינה שאני עובדת איתו עד לשניות האחרונות ושם אני מתכווצת. אמרתי לדולה שאני לא מסונכרת עם עופרי, ושבהתקדמות האחרונה שלה אני ממש מתכווצת. ממש יכולתי להרגיש איך המאבק שלי בכאב עוצר את עופרי מלהתקדם.

השקיעה הגיעה, אחותי נגשה אליי בדמעות , היא שאלה אותי אם אני רואה את זה, את השקיעה, אם אני זוכרת מה זה הזמן הזה של השקיעה. עניתי לה שכן, זה הזמן שניסים קורים בו. שתינו חייכנו, היא גם דמעה. וככה היא נתנה לי עוד נשימה של אוויר וכוח.

 

הגיעה השעה 21:00 והמיילדת נכנסת ואומרת לי שהפתיחה לא מתקדמת ושכדאי שאחשוב על אפידורל או פיטוצין.

הדולה שלי התעקשה לשאול אם משהו במדדים לא בסדר ואחרי שאמרו לה שהכל בסדר החלטנו לסרב לבקשה.

כמה דק' אח"כ נכנסה המיילדת עם רופאה להסביר שאני לא בלידה פעילה ואם אני לא רוצה לקחת משהו שיקדם אותה יאלצו להוציא אותי מהחדר למחלקה.

 

פה כבר איבדתי הקשבה אבל לאחר מכן הבנתי שהדולה והבן זוג שלי ניסו להבין איך הוצאה למחלקה תקדם את הלידה ומה הסיבה האמיתית להזיז אותי ממקום למקום.

 

אמרתי להם שיתנו לי עוד שעה אם כלום לא יתקדם אקח אפידורל.

מיכאל התגייס לאירוע ואמר לי שאנחנו משנים אווירה, עושים משהו אחר.

 

הייתה לנו תוכנית לשים מוזיקת רגטון ללידה- המוזיקה שתמיד עושה לי שמח. תכננו להכין פלייליסט אבל זה לא קרה. מפה לשם רקדנו שעה לצלילי שירים מזעזעים … אבל זזנו, רקדנו, עשינו סקוואטים ולאנצים, נשענו אחד על השני.ה

המיילדת הגיעה שוב ב22:30 לבדוק את הפתיחה והנה.. אנחנו בפתיחה 6!

כולנו בהתרגשות, אין אפידורל אפשר להמשיך!

 

המשכנו עוד חצי שעה ב"אימון" שלנו שבין ציר לציר אני נרדמת על כדור הפיזיו. ברגעים האלה כבר חשבתי שזהו. אני זוכרת שאמרתי זה לא הגיוני שזה כזה כואב ובאותה נשימה הזכרתי לעצמי שהחלטתי לא להתווכח עם הכאב. שרק ככה עם הכאב הזה אני יכולה לתת לעופרי לצאת לעולם. שאם זה לא היה כזה כואב הייתי משאירה אותה עוד ועוד בבטן, אבל היא מוכנה לצאת.

 

חצי שעה אחר כך היה חילוף משמרות ונכנסה מיילדת חדשה ובדקה אותי. בלי המיילדת הקודמת, בלי לשאול את האנשים שאיתי דבר על החצי שעה האחרונה. רק עשתה בדיקת פתיחה טכנית. ואז הגיעה התוצאה- שוב פתיחה 6. אני נבהלתי חשבתי שלפניי שוב שעות תקועות רק שהפעם אני כבר לא יכולה להתמודד עם הכאב.

 

המיילדת יצאה ואני בשלב הזה כבר אמרתי שדי אני עייפה וביקשתי  אפידורל.

הדולה לחשה משהו לאחותי ואז אחותי אמרה "אדר מלי רוצה להגיד לך משהו" והיא אמרה לי שהיא חושבת שהמיילדת טועה, שהיא רואה אותי ואני לא באותו מקום שהייתי לפני חצי שעה ושהיא בטוחה שהפתיחה התקדמה ושיש טעות בבדיקה.

 

האמנתי למילים האלה שניחמו אותי.

חצי שעה אח"כ התחילו לי צירי לחץ.

 

אז למרות שאמרנו מההתחלה שאני רוצה לידת מים עדיין לא הכניסו את הבריכה המתנפחת לחדר (צריך עוד למלא אותה כן..) ומפה התחיל הכאוס..

 

בשלב הזה אני הייתי מאוד כאובה ואמרתי שאני מרגישה שאני צריכה ללחוץ ואני מרגישה את הראש שלה.

הדולה שלחה את מיכאל לקרוא חזרה למיילדת שממש רק יצאה מהחדר לפני 30 דק'.

מיכאל ניסה לקרוא לה דרך המכשירים שבחדר אבל הסתבך ויצא לקרוא לה.

 

היא הגיעה ואמרה ישר פתיחה 9 תביאו את הבריכה.

אמרתי לה שאני לא יכולה ללדת ככה בלי כלום שמקל על הכאב והיא אמרה לי ללכת לאמבטיה בנתיים ..

פתיחה אלף אני יורדת מהמיטה והולכת לאמבטיה.. באמבטיה לא יכולתי לעמוד אז נשכבתי על הצד ומיכאל מעלי עם הברז ואנחנו ממלאים את האמבטיה..

אבל אז הם היו צריכים את המים בשביל למלא את הבריכה אז מיכאל עם כוס ניסה להקל על הכאבים שלי..

 

הרגשתי שאני צריכה ללחוץ והמיילדת אמרה לי לחכות עם הלחיצות, אמרתי לה שאני לא יכולה לעצור והיא כבר באה לקבל את הלידה באמבטיה.. אבל אז הצלחתי לעצור את הציר.. המיילדת הבינה שאין ברירה והלידה קורית בין אם הבריכה מוכנה או לא ואמרה לי לעבור לבריכה.

אז בפתיחה אלף פלוס קמתי משכיבה באמבטיה, הלכתי לבריכה, הרמתי את הרגל לטפס עליה.. (וגם לא ברור לי למה היא כזאת גבוהה) ונכנסתי למים, אם כי גם הבריכה  לא הייתה מלאה גם לא בחצי מהגובה שהייתה צריכה להיות.

אני מודיעה למיילדת שאני צריכה ללחוץ, ואני לוחצת.

מודיעה לה שוב, ואני לוחצת והראש בחוץ.

אני נושמת יש שם רגע.. ומגיע ציר נוסף והמיילדת מבקשת ממני שוב לא ללחוץ וצורחת למיילדת השנייה לבוא לחדר. ואז מסתובבת אלי ואומרת לי סליחה אני פשוט לא מוסמכת לידת מים..

ואני לחצתי ועופרי יצאה למים. המיילדת סובבה אותה כמה פעמים במים ושמה אותה עלי, מיכאל בא לחבק אותנו ואח"כ גם אור.

וזהו, היינו משפחה.