ביני לבינך
שני אנשים מביאים ילד לעולם. ועל אף שהם שניים שווים בעת המעשה- מרגע הכניסה להיריון, המאזן משתנה. האחת נושאת את העובר וחווה בשל כך שלל רגשות, מחשבות, תחושות ותהפוכות מנטאליות- רגשיות ופיזיות. והאחר- נמצא שם לתמוך, לתת יד, חיבוק, הבנה- אך הוא אינו יכול להבין באמת, בשום צורה- מה עובר על הצד השני. ובכל זאת, את הדרך הזאת להורות, עושים יחד.
זוגיות היא דבר מופלא. היא אחת הדרכים הכי טובות שלנו להשתכלל, לצמוח ולהתפתח. לצאת מעצמנו, לקבל מראות על עצמנו. ובעצם, זה רק מתבקש שלאחריה, יגיע אתגר צמיחה חדש וגדול יותר- ילדים.
הזוגיות היא הבסיס. כשהיא נכונה וטובה לנו, הכל מרגיש יותר. יותר נעים, יותר מוחזק, יותר בסנטר, יותר משוחרר- יותר.
אחד האתגרים הגדולים בהיריון, בלידה ולאחריה- זה מה קורה שם בינינו, בזוגיות.
בהיריון יש פער מטורף בחוויות של כל אחד. אני זוכרת שכל ההיריון הראשון שאלתי את אהובי אם הוא מתרגש, והוא ענה לי בכנות- לא. כמובן שהזדעזעתי! איך הוא יכול שלא להתרגש! ואז הוא אמר לי בצורה פשוטה: כרמל, אני לא מרגיש את מה שאת מרגישה. אני לא בהיריון. אני אתרגש כשהיא תגיע.
פתאום הבנתי שקורה פה דבר אדיר בתוכי, אני חווה בו כל כך הרבה, אני בעולם אחר ומושגים אחרים, בעוד הוא- באותו העולם שחיינו בו יחד עד עכשיו (תודעתית). אצלי הכל משתנה, אצלו הכל "כרגיל".
הרצון שלי שהוא יהיה איתי בתחושות וברגשות בצורה כל כך מוחלטת, היא לא הגיונית. הוא לא חווה את זה. הוא נמצא לידי לעזור לי, לתמוך בי, לראות אותי, אבל אם אני לא אשתף- הוא לא יידע מה קורה עם הבייבי, למרות שהוא חלק בלתי נפרד מהבחירה להביא אותו לעולם, וחלק בלתי נפרד ממנו גנטית. הוא כרגע ליד. לא כי הוא לא חשוב. כי זה המצב. אני בתוך החוויה, הוא צופה בה מהצד. מתי הכל ישתנה? לאחר הלידה.
בלידה היולדת עוד יותר נכנסת לעולם אחר. היא והעובר עוברים תהליך משותף, הן שביודעין והן שלא ביודעין. שניהם מתכנסים לכדי משימה אחת אלוהית, בלתי נתפסת למוח- להביא חיים לעולם, לצאת מהרחם למסע החיים.
מה שעוד יותר בלתי נתפס, זה שהחוויה המטורפת הזאת (לא משנה איך היא התרחשה), היא של היולדת והעובר בלבד. גם כאן, כמו בהיריון, נושאת העובר חווה את הלידה, ובן/בת הזוג- "חיצוניים" למצב.
בשונה מההיריון, הלידה עצמה היא החוויה בה בן/בת הזוג נכנסים פנימה להורות. שם בדיוק, כשהעובר יוצא החוצה, הם לראשונה (כנראה) נכנסים לתמונה פיזית, רוחנית ותודעתית. לא סתם רגע הלידה מתואר על ידי רבים מהם כ"מטורף", "מרגש", "לא ייאמן" וכו'. לא סתם הם בוחרים אם לחתוך את חבל הטבור. זה ממש אקט פיזי כמעט ראשוני שלהם כלפי הבייבי שלהם.
שם יש הבנה, הם הופכים להיות הורים לעובר שהם יכולים לראות אותו, להחזיק אותו ולתקשר איתו. לא סתם זה רגע שעבור מלווים רבים הוא מורכב- לקבל פתאום תינוק לידיים. "שלום זה שלך!", יש ממשיות למשהו שעד כה היה עבורם קיים רק במחשבה ובידיעה.
הקשר שנוצר בינך לבין העובר במשך תשעה חודשים, מתחיל עבורם בחדר הלידה, ברגע המבורך שבו הנשמה ששניכם חיכיתם לה הגיעה סוף סוף ויצאה לעולם.
ופה טמונה הבנה חשובה.
כשהבכורה שלי נולדה, מיד הפכתי לאמא. הייתי בהלם מזה שאני אחרת (וממש לא קולית כמו שחשבתי שאהיה). במשך תשעה חודשים גידלתי אותה בתוכי, אבל למעשה, התכוננתי. הרגשתי אותה, עברתי מצבים מנטאליים שונים, ואיכשהו כשהיא נולדה, משהו פשוט התגבש והותאם בתוכי לאמהות.
מה רבה הייתה ההפתעה, כשגיליתי שהרבה דברים שאני חושבת ומרגישה שנכון לעשות אותם- בן זוגי פחות (והוא לא בהכרח טועה, שלא לומר צודק לא מעט פעמים). כמובן שזה הכניס מתחים לזוגיות שלנו-
איך הוא לא רואה מה שאני רואה?? ויותר מזה- איך כל עולמי השתנה, והוא- בשלו:
אני בחופשת לידה, בקושי ישנה, מקפידה על מלא דברים עם הבייבי. והוא- הולך לעבודה כאילו הכל כרגיל, חוזר לקראת ערב, משמר דברים שהוא אוהב לעשות, הולך לישון מאוחר- איך איך איך, איך הוא לא "מתאים" את עצמו למה שאני חושבת שצריך בהורות???
לקח לי זמן להבין שהכעס שלי לגיטימי, אך הוא לא מותאם למציאות. אנחנו כמו תמיד, בראש ובראשונה- אנשים שונים. עכשיו נוסיך לזה את זה שאני התבשלתי לתוך ההורות במשך תשעה חודשים.
והוא הפך להורה ביום, שלא לומר ברגע הלידה.
כל מה שאני כבר חשבתי עליו, נפרדתי ממנו, נשמתי לתוכו בהיריון- כל השינויים שחוויתי בשינה שלי, בתזונה, ההתמסרות לתהליך ולעובר (עוד לפני שהוא יצא)-
הוא לא חווה.
כמה קשה בין רגע להיכנס למה שאני התכוננתי אליו (ברצוני ושלא ברצוני), במשך תשעה חודשים. "קל" לי לדרוש ממנו שיהיה במקום אחר- יש לו דרך לעבור כדי לשנות את מציאות חייו ולבחור כיצד הוא בוחר להיות הורה לבייבי שלנו.
הורות זה דבר מופלא.
היא אחת הדרכים הכי טובות שלנו להשתכלל, לצמוח ולהתפתח. לצאת מעצמנו, לקבל מראות על עצמנו.
הזוגיות היא הבסיס. כשהיא נכונה וטובה לנו, הכל מרגיש יותר. יותר נעים, יותר מוחזק, יותר בסנטר, יותר משוחרר- יותר.
בכניסה להורות, הזוגיות לא פעם עוברת משבר. הכל זז, כי אנחנו משתנים ונדרשים להתאים את עצמנו לתפקיד החדש שלנו. ויש לנו קצבים אחרים, כי אנחנו אנשים שונים, וגם- כי כך הטבע החליט, התהליך הזה קורה בגוף האישה.
המשימה כעת היא להתמקם מחדש, לתקשר מחדש, לחמול כל אחד על הצד השני- זה לא פשוט לאף אחד. להודות על הזכות להיות בתהליך הזה, ולרצות ללמוד את הזוגיות שלכם מחדש. את שונה עכשיו, וגם הוא.
זה נשמע אוטופי, זה קשה מאוד. עבורי זו בהחלט משימה שנמשכה גם בלידה השניה, וגם בכלל. העבודה בזוגיות כמעט תמיד נמצאת. הדרך לשדרוג שלכם יחד ולחוד, עוברת גם במשברים ובתהומות.
ואולי זו הדרך להורות.
אולי אני חייב לעבור את המכשולים שההורות מציבה לזוגיות- כדי להפוך לאדם טוב יותר, ומתוך כך להורה טוב יותר.