...ומה קורה אחרי
כמו שכל היריון ולידה הם שונים מאישה לאישה- כל החלמה מלידה (ותלוי איזו לידה עברת) היא שונה מאישה לאישה. לכן כל מה שאני כותבת כאן הוא מהחוויה שלי האישית, קחי בחשבון שיכול להיות שאת תחווי ותרגישי אחרת לחלוטין:)
עברת את זה, עשית את זה. בין אם זה קרה כפי שרצית ובין אם לא- זה מאחורייך. מה עכשיו?
החלמה.
הגוף עבר חוויה מטורפת, הוא השקיע את כל מאמציו במשך תשעה חודשים לייצור חיים, השקיע עוד אנרגיות וכוחות בהוצאת העובר המתוק החוצה, וכעת- זה זמן החלמה.
אומרים שישה שבועות החלמה, משכב לידה, מנוחה. בפועל, גם אם זה לא מורגש, הגוף עוד ממשיך להחלים במשך חודשים. פיזיותרפיסטית רצפת אגן אמרה לי "אם לקח לגוף 9 חודשים להתכונן ללידה, כמה זמן נראה לך הוא צריך להחלמה מלאה?"
והיא צודקת. לא הרגשתי בגוף שהיא צודקת, כי ב"ה אחרי הלידה הראשונה הרגשתי טוב יחסית מהר, אבל ידעתי שהיא צודקת, הבנתי את זה בראש, והבנתי את זה עוד יותר כשנכנסתי להיריון שני והרגשתי את ההבדל בגוף שלי בין ההריונות. אני כותבת את כל זה כדי להניח פה בצורה ברורה ופשוטה:
ראוי לתת לך ולגוף שלך זמן מנוחה.
מי שכבר אמא בטח צוחקת לעצמה, כי "חופשת" לידה היא הכי לא חופשה: את בקושי ישנה, הגוף מחלים, התפרים (במידה ויש) מגלידים וזה נע בין כואב-מציק-למגרד, ובקיצור- מתי נחים??
בדיוק בגלל זה חשוב להחזיק בראש את הצורך במנוחה. תשתמשי בסביבה שלך ובבן הזוג לתמיכה כמה שאפשר- מתי שאפשר לישון- לישון, יש אפשרות להרים את הרגליים למעלה ולתת למישהו אחר להרדים? - עשי זאת.
קל לי לכתוב את זה, אני הכי שתלטנית ורוצה שהכל יהיה כמו שאני רוצה באמהות שלי, אבל לומדת לאט לאט לשחרר לטובת מנוחה וריפוי.
הורמונים-
את הורמונלית. יש שחוות אופוריה בזמן הזה של אחרי הלידה, יש מי שמרגישות הפוך- נזרקות ל"שגרה" של תפקוד סביב התינוק. לא משנה איפה את ממוקמת- חשוב לזכור שההורמונים נמצאים ומלווים אותך בתקופה הזאת. חברה אמרה לי בהיריון הראשון, "כרמל, אחרי הלידה יש עשרה ימים של הורמונים, בכי, התפרצויות, התרגשויות- תתכונני". לקחתי את זה בערבון מוגבל כי אני לא אוהבת שאומרים לי מה יהיה לי, ואכן, לא היו לי עשרה ימים כאלה- אבל בהחלט היו לי השפעות הורמונליות על המצב, ולאורך זמן, וחשוב לדעת זאת.
ישנן השפעות מגוונות. יש מי שתחווה אמוציונאליות, יש מי שתהיה באופוריה, יש מי שתהיה מבולבלת, יש מי שתחווה דיכאון לאחר לידה, יש מי שתחווה מחשבות טורדניות ועוד ועוד.
אצלי זה הגיע בכמה נקודות:
בלידה הראשונה הייתי באופוריה, וברגע שיצאנו מבית החולים חטפתי כאפה. לא הבנתי מה קשור?! הסתכלתי על הקטנה שלי וחיכיתי לאהובי שיביא את הרכב, הסתכלתי על העולם שבחוץ והכל הרגיש לי כל כך מנותק מהחוויה המטורפת שעברתי עכשיו. בנסיעה הביתה בכיתי כמו ילדה קטנה. המוח שלי לא הצליח לחבר מה היה פה ומה זה המעבריות הזו ל"חיים שבחוץ"- לעולם שממשיך כרגיל, שבכלל לא בבועה שהייתי בה עכשיו כמה ימים.
הייתי סופר טוטאלית ומלאת אהבה לתינוקת שלי. ואז הגיעו מחשבות אלימות כלפיה. לא ידעתי מה לעשות עם זה, נלחצתי, הודעתי לאהובי שאני חושבת שצריך לאשפז אותי. באמת זה מה שחשבתי. היה ברור לי שאני אוהבת אותה עד אין סוף, וכל כך פחדתי מכל מחשבה אלימה שהגיעה, גם שהיה לי ברור שאין בה שום טעם ובטח שאני לא אפגע בגוזלית שלי. חשבתי שאני משתגעת. למזלי אהובי היה שם לאזן, להגיד לי שזה בסדר, זה טבעי, ולהזכיר לי שזו רק מחשבה, שאני בן אדם, שאני בלי שינה, עם הורמונים, בזמן החלמה של הגוף, ובקיצור- אני בסיטואציית קצה.
ככה יכולתי קצת לנשום, להיות בחמלה לעצמי, ולהזכיר לעצמי שאני בסדר, זה רק מחשבות, וזה יעבור. וזה עבר:)
בלידה השניה הנחיתה למציאות הייתה יותר קלה. אולי מתוך היכרות עם הסיטואציה, כבר ידעתי למה לצפות במעברים שבין לבין.
מה שכן, ההורמונים השפיעו עליי אחרת הפעם. היו לי רגעי עצבות.
פשוט ככה- לפעמים רגעים בהם אני מרגישה עצובה.
הפעם ידעתי לתת לזה להיות ולא להתרגש מזה שזו החוויה שלי.
ידעתי להגיד לעצמי- זה הורמונים, זה בסדר שאת עצובה, זה יעבור. וזה עבר:)
חשוב לי לשתף ולהגיד את זה כי אני בטוחה שאצל כל אחת ההורמונים באים לידי ביטוי אחרת (ואולי יש כאלה שחוות אותם כתחושות טובות כמובן).
זה טבעי.
אם את חווה משהו כזה אחרי לידה- את ממש ממש בסדר.
זה נורמלי.
זה יעבור.
חשוב לא להלקות את עצמך. מה שמגיע מגיע. אין דרך מסוימת שנכון יותר או פחות לעבור את תהליך ההחלמה והירידה ההורמונלית.
את בסדר כמו שאת.
*עם זאת- אם זה בא לידי ביטוי בצורה קיצונית של חוסר יכולת לתפקד, עצבות ודאון שלא נגמרים, תחושות פנימיות קשות- ממליצה ללכת לטיפול ולקבל עזרה. זה תמיד טוב להיתמך.
לי מאוד עזר בטיפול לשמוע עוד פרספקטיבה על מה שאני חווה ועוד נרמול. וכמובן- אין מה להתבייש. שתפי בתחושות ובמחשבות שלך אנשים שאת בוטחת בהם. אל תשאירי הכל בפנים, אל תשאירי את עצמך בודדה עם החוויה הזו. יש לך מספיק מה להתעסק בו- תוציאי החוצה. תאווררי את עצמך.
חיבור לתינוקי-
לא כל אישה מתחברת לתינוק ברגע שהוא מגיע. זה בסדר. אני אישית הרגשתי מההתחלה שאני נמלאת דאגה כלפיהם, וכן אני אוהבת אותם, אבל החיבור לא היה בהתאהבות שיא. הרבה יותר ממקום דואג ואיזו שורשיות שמחברת בינינו. התאהבתי בהם הרבה יותר מאוחר משנולדו, ושם אוהווו הייתי בעננים מהבונבונים המתוקים שלי! חמסה! נכון, יש אמהות שמיד מתאהבות. אם את לא מרגישה ככה בהתחלה- זה ממש הגיוני. זה רק דייט ראשון, יש לכם עוד מלא זמן יחד להיקשר, להכיר ולהתאהב:)
שיתוף-
שיתפתי את אהובי בפחד שלי להיות בדיכאון. כדי לתמוך בי, הוא דאג שכל יום נדבר על איך אני מרגישה. זה ממש היה רשום לנו כמטלה: שיתוף של איך אני היום/ברגע הזה. זה היה חשוב מאין כמותו עבורי. ממליצה:)
הסתגלות זה שם המשחק:
כל התקופה של אחרי הלידה היא הסתגלות אחת גדולה. ולא סתם, זו הסתגלות שמשתנה, כי הפצפונים המתוקים משנים לו"זים והרגלים כל כמה זמן (שחלילה לא יהיה לכם משעמם..;)).
כל פעם שכבר "עלינו" על דפוס, הגיעה איזו קפיצת גדילה לטרוף את הקלפים/התפתחות מגניבה/חיסון/עוד דברים כגון. מה גם שקיבלתם לידיים נשמה חדשה שעליכם ללמוד אותה, את הצרכים שלה, הרצונות שלה, האישיות שלה.
זו בעצם הסתגלות שמזמנת בהשלמתה עוד הסתגלות ועוד אחת ועוד..
אנחנו הזכרנו לעצמנו שזה זמן שבו אנחנו תלמידים- "שלום כיתה א'".
זמן בו אנחנו מבינים שאנחנו לא יודעים מה זה להיות הורים. אנחנו לומדים, קוראים, והכי חשוב- מתייעצים עם חברים ואנשים שהם כבר הורים ויכולים לעזור לנו בכל פעם שנלחצנו או לא היינו בטוחים מה לעשות ואם זה תקין מה שקורה וכד'.
וכמובן- מותר לנו לטעות. איך לא נטעה? אנחנו חדשים בתפקיד. (ובואו, מההורים שלנו אפשר להבין שהטעויות לא קשורות לותק. זה פשוט מגיע עם להיות אחראי על גידול וליווי של נשמה אחרת בעולם. אנחנו בני אדם- נידונו לטעות וללמוד).
זה מופלא בעיניי, שגם כשאנחנו גדולים, יש קטנטנים שעושים לנו בית ספר, בית ספר אמיתי, מלא בשיעורים של הסכמה לגמישות, לשינויים, ללמצוא את הסנטר שלנו כשאין לנו הרבה משאבים, ללבחור לא לוותר על הזוגיות בתוך מה שקורה, ללבחור בעצמנו, ללמוד מהי נתינה ומה נכון לנו, להכיר בתוכנו דמויות חדשות של 'אבא' ו-'אמא', ועוד מלא שיעורים של החיים. בקיצור- שווה.
**יש הרבה מה לומר על מה שקורה אחרי, נתתי פה ממש כותרות ומשהו כללי, מתוך החוויות שלי. מוזמנות לכתוב לי על מה הייתן רוצות לשמוע עוד:) ואם אתן כבר אחרי- מזל טוב! ומקווה שהדברים מוצאים אתכן במקום נעים.