מחשבות על פחד וכאב
לא לדעת.
ילדתי פעמיים ובכל לידה הפחד מהכאב בא לידי ביטוי בצורות שונות. כן, הם הגיעו אצלי יחד- צמד חמד- פחד וכאב. יותר נכון לומר הפחד מהכאב. הפחד מחוויית הלידה הגיע גם מתוך ההבנה שאני נדרשת לשחרר שליטה. לאורך ההיריון, פעם אחר פעם, נדרשתי לקבל את שמתרחש: אוי כואב קצת פה, ומיד מחשבה של מה זה אומר? ופחד של מה קורה לי בגוף? ועוד מחשבה של רגע, שום דבר לא צפוי? אני לא יכולה לדעת מה יגיע בהיריון? וככל שהגיעו תופעות שונות, עלתה בי המחשבה שאני בעצם בתרגול. תרגול בלשחרר, בלהתמסר לחוסר הוודאות, והבנה- בלידה זה יבוא בעוצמות גבוהות יותר, אז תתרגלי (מלשון תרגול). כשנתתי מקום למחשבה הזו, גם אם תופעות היריון היו לא נעימות במיוחד, הזכרתי לעצמי שזו הכנה, אני מקבלת עזרה בלתרגל התמסרות וקבלה של חוסר וודאות. עוזרים לי להתכונן למאורע גדול יותר, שרמת חוסר הוודאות בו תהיה גדולה יותר, הוא לא מוכר לי, ואני נדרשת להסכים למתרחש ולשחרר את הרצון לשלוט, אפילו בגופי שלי.
להסכים להקשיב.
בלידה הראשונה לא ידעתי מה מצפה לי מבחינת הכאב. ההתמודדות הייתה בעיקר להכין את עצמי שיכאב לי ולהגיד לעצמי שזה בסדר שזה כואב, להתמסר לכאב, לקבל את זה שהוא חלק מתהליך עצום וטבעי של הבאת חיים לעולם. כפי שכתבתי למעלה, תרגלתי את עצמי בהתמסרות לכאב, בעיקר במיינד שלי (מנטרות ושיח עם עצמי על קבלת הכאב). שאלתי נשים סביבי עד כמה זה כואב ללדת? ואחרי הרבה הפחדות בחרתי ללכת בתוכי עם הקולות שחיזקו אותי. בערך 95% מהנשים סביבי דיברו על הכאב כנוראי, תוסיפו לזה לידות שראיתי בהן נשים סובלות ותקבלו אישה הריונית בהימנעות והתכחשות למה שעתיד לבוא. עם הזמן דיברתי עם עצמי והזכרתי לעצמי שאם הפחד מהכאב יוביל אותי, לא אצליח להיות אקטיבית בלידה שלי, לא אקבל את הלידה שאני רוצה, פשוט כי הבחירה מה לעשות ואיך לנהוג בלידה תהיה מונעת מהפחד שיכאב לי ולא מהרצון. לקראת סוף ההיריון חברה אחת אמרה לי פעם אחת: "כרמל, זה באמת כאב נסבל", ואת המשפט הזה הכנסתי לתוכי והזכרתי לעצמי- זה נסבל, זה אפשרי.
הגוף יודע.
ב"ה ילדתי לידה טובה ומיטיבה (את סיפורי הלידה שלי עוד אחלוק איתכן כמובן). חוויתי חוויה מעצימה, והיה בי קול שאפילו חיכה לחוות את זה שוב (כי זה באמת מטורף מה שקורה לנו שם וואו). נכנסתי להיריון שני ב"ה, וזכרתי- הגוף שלי זכר- שאני יכולה ללדת, שזה בסדר, שזה כאב נסבל וזו חוויה שאין כמותה. ההיריון השני לווה בכאבי גב בעצם הישבן והלכתי לטיפול פיזיותרפיה כהכנה ללידה. טיפול מרפא מאוד, אך גם כואב מאוד מאוד. כל כך כאב לי שהפחד מהכאב בלידה חזר. שוב קולות של הימנעות בתוך הראש שלי: "יו איך כואב לי! אולי אני לא זוכרת כמה לידה זה כואב?", ו"אימלה מה עשיתי הולך לכאוב לי ברמות" ועוד משפטים בהם הפחד חוגג לו ומסמא את האמת שהגוף זוכר כל כך טוב: עשית את זה, את יודעת שאת יכולה, זה היה נסבל. את קולות השפיות והידיעה הפנימית, החליפו קולות חוץ של המוח שלי.
הימנעות.
המוח שלנו מתוכנת להימנע מכאב. ככה זה. איפה שכואב אנו מנסות למצוא מיד פתרון לכאב- נורופן, אקמול, פלסטר, נשיקה- כל דבר שישכיח מעט את הכאב. זה כואב! שלא לדבר על כאב רגשי. אוח כמה קשה לכאוב רגש של עצבות, ייאוש, תסכול, בדידות.. אנו חיים בתרבות שלימדה אותנו להימנע מהכאב- לצאת לשתות, לעשן, לרקוד, לשמוח- רק לא לכאוב.. לא לכאוב.. אני מודה שיש לי שם עוד עבודה רבה בחיים שלי, להסכים לכאוב.
איתות.
בדרך לאילת הסתכלתי בחלון וחשבתי- למה קיים כאב? מה הוא עושה בגוף שלנו? חשבתי שכאב הוא הדרך של הגוף לאותת שמשהו לא בסדר. חשבתי שאולי ככה זה גם בעולם- איפה שכואב לי- מתרחשת עוולה, משהו בי מתרעם כדי להגיד לי: זה לא טוב, צריך לשנות את זה! איזה מנגנון חכם זה. ואז חשבתי: האם יש כאב שהוא בריא? כאב שהוא טוב?
כן.
כמובן שהתשובה היא כן. כאבי גדילה, אתגרים שעברתי בחיי שהצמיחו אותי. כל מי שיש לה תינוק שסובל מגזים או שיניים רואה לנגד עיניה כאב גדילה פשוטו כמשמעו. אז מה משמעותו של כאב טוב? אולי צריך להתייחס אליו אחרת? ובכלל אולי כלפי כל כאב אפשר לנהוג אחרת? במקום לברוח- אפשר להקשיב למה הוא מאותת לנו?
כאב טוב.
הכאב בלידה הוא כאב טוב. הוא נובע מהתכווצות השרירים והרחם, כאב שעוזר לדחוף את העובר ליציאה, כאב שתומך בתהליך הלידה. השרירים עושים בדיוק את מה שהם אמורים לעשות. לקראת הלידה השניה התמקדתי במחשבות הללו והזכרתי לעצמי שאני רוצה בלידה להסכים להקשיב לכאב. לראות אולי הוא ינחה אותי מה לעשות, אולי הוא יסמן לי מה מגיע וכיצד לנהוג. אולי הכאב בלידה הוא בכלל מנחה, מדריך- כיצד ללדת.
כאב כפרשנות.
באחד הפודקאסטים ששמעתי דיברו על כך שהכאב נובע מהפחד. שכאב בפני עצמו הוא תחושה והוא לא חייב להיות כאב. זאת אומרת שמגיעה תחושה לא נעימה, והפחד מהלא נעים הזה שאני חווה מיד משדר לנו- כאב!
חבר העלה פעם פוסט בו הוא מתאר משהו כואב שקרה לו פיזית- כוויה או מכה, ואיך הוא בחר רגע להתבונן, להקשיב לתחושה. פתאום הפרשנות של 'כאב' נעלמה ונכנסו מילים תחושתיות כמו: אני מרגיש לחץ וחום באיזור, עקצוצים עמומים וכד'. המכה כבר לא 'כאבה', היא הביאה איתה תחושות גופניות לא נעימות שניתן לתאר אותן אחרת מ'כאב'. עם שתי המחשבות האלה הלכתי רבות ושאלתי את עצמי האם באמת כואב לי? או שאני יכולה לתאר את התחושה ברגעים הללו ולהימנע מלפרש לעצמי ש"כואב לי". כך במקום לתאר את כאב הלידה ככואב, אני יכולה לתאר אותו כגדול עמום וכבד, הוא בא והולך, הוא שוטף את הגוף שלי, הוא מלווה בחום וכו'. כשאני עושה זאת המוח שלי פחות מאותת לי להימנע, ומוכן יותר להקשיב למה שמתרחש לי בגוף. הלחץ והאדרנלין יורד, אוקסיטוצין מופרש והלידה מתקדמת טוב יותר. אבל מה שבאמת חשוב- שאני לא בחוויה של פאניקה והימנעות. אני נוכחת, אני קשובה, אני נותנת לגוף שלי לסמן לי ולדבר איתי מה קורה בתוכי, ומתוך כך אני יכולה לבחור בצורה מודעת יותר כיצד לנהוג וללדת.
לאחרונה נחשפתי לטקסט חריף במיוחד, שמהותו קצת עשתה לי סדר כלפי נושא הכאב ולמה לכאוב. כי השאלה למה לכאוב היא שאלת חיים. למה להרגיש בכלל כאב? בפן הרגשי התשובה ברורה לי- הכאב הוא חלק ממני, הוא חוויה שאני עוברת, וכשאני לא מוכנה לחוות אותו אני כנראה מתנתקת ממשהו שאני חווה- מעצמי. כשכאב מגיע, חשוב לתת לו מקום כי הוא מספר סיפור על- עצב, תסכול, ייאוש שאני חווה וכו'. אותו הטקסט טען כי כשאני מאלחשת את עצמי פיזית- אני מסתכנת בחוסר חיבור לעצמי, בהתנתקות ממני.
קשה לשכנע להרגיש כאב. ועד שקראתי את הטקסט הזה הרגשתי שאין לי איך להסביר את ההעדפה שלי לחוש את הלידה. באמת למה? זה באמת קשה. אבל אם אני מאמינה בחיים- בחוויות, בתחושות וברגשות שאני מרגישה, שהם חלק מתהליך שאני עוברת, אז גם לכאב הפיזי יש מקום. הגוף שלי מכיל את נשמתי ונפשי, והקשר ביניהם הוא רציף ומאוחד.
***********************
מקווה שמשהו ממה שכתבתי יתמוך בחוויית הלידה שלכן, יפתח נקודות שונות למחשבה בנושא, וכמובן שאשמח לשמוע לאן זה לקח אתכן. חשוב לי לציין שאת המחשבות האלה עטפו ספרים שונים שקראתי, פודקאסטים ששמעתי, ואנשים שדיברתי איתם. כולם עזרו לי מאוד לגבש ולהחליט כיצד להתמודד שוב עם הפחד מכאב הלידה.