סיפור הלידה של שירלי ויהל
חושבת שאולי שווה להגיד מילה וחצי על מה שהיה לפני הלידה. בהריון ראשון גרנו במטולה, אני הייתי באמצע חודש שביעי, והשבעה לאוקטובר קרה. תוך פחות מיממה היינו ארוזים על טרולי בלי כלום, והתחלנו איזו שהיא נדידה דרומה להתגייס למילואים. כמובן כמו כולם, אף אחד לא הבין שום דבר. הבנתי שאין לי בית וגם אין לי גישה לחפצים שלי במטולה. זה להיות בלי בית, בלי בעל, בלי כל הציוד של התינוק שאספנו. קצת המומה אצל אמא שלי, ככה מתאמצת מאוד לשמור על עצמי מכל המדיה. נכנסת לחודש וחצי מאוד מוסטרסים ועמוסים, וכאב כמו כולם. זה בתחילת חודש תשיעי, אני מבינה שאני חייבת להבין איפה אני יולדת ואיפה אני הולכת לגור. בחודש תשיעי הצלחתי עם חברות נפלאות למצוא יחידה, לאבזר אותה, לרהט אותה ולהכין אותה, להיות משהו שנראה כמו בית. בעלי השתחרר מהמילואים שבוע לפני הדיו דייט. התמקמנו בקן הזמני החדש שלנו, והתינוק לקח עוד רגע זמן. אני ילדתי ב-40+6, לידה שהתחילה בצירים סדירים לחלוטין ממש לפי הספר: דקה כל שלוש דקות, וביליתי את כל הלילה ככה בבית, עם כל התרגילים שלמדתי עם הדולה. הייתי בטוחה שאני עושה עבודה נהדרת ושאני מגיעה לבית חולים בבוקר ורואה פתיחה יפה. הגעתי למיון יולדות בשש וחצי בבוקר, והייתה לי פתיחה פחות מאחת. ביליתי איזה שלוש שעות במיון יולדות בניסיון לקדם צירים, ואחרי בדיקה נוספת לא התקדם דבר. הייתי כבר מאוד מאוד כאובה, כבר קראנו לדולה. לקראת צהריים מוקדמים העלו אותנו לחדר, עוד לפני שהייתי בפתיחה 2.5, שזה פרוטוקול. העלו אותי לחדר, חיכינו לדולה כדי לעשות עוד קצת תרגילים של פתיחה ונסות למצות את המקסימום שאפשר לעשות לפני שאני לוקחת אפידורל. בזמן הזה עלה לי חום, אז חיברו לי לוריד אנטיביוטיקה. לא יכולתי לאכול ולשתות שום דבר, כי פשוט הקאתי כל מה שנכנס. לא ידענו להסביר למה, אנטיביוטיקה הייתה איזהשהו הימור, כנראה בגלל שהיה לי חום, ובדיעבד הבינו שיש לי איזה שהוא זיהום ברחם. אבל לא ידענו בזמן אמת תוך כדי הלידה- עד שירדו לי המים שהיו מקוניאליים מאוד.
זהו קיבלתי אפידורל, אחרי שעשיתי את כל התרגילים עם הדולה. וגם כשהייתי עם אפידורל, עדיין פלג הגוף התחתון שלי לא היה משותק לחלוטין. יכולתי להרים ברידג', יכולתי לעשות פעולות פשוטות, אבל עדיין הייתי עם חום, מאוד חלשה ועייפה ועם הרבה חומרים. באיזשהו שלב גם הציעו זירוז, והייתה לי רופאה נפלאה שהסכימה לחכות עם זה עוד טיפה ועוד טיפה. בסוף נתנו לי גם זרוזים ועדיין הלידה התקדמה מאוד מאוד מאוד מאוד לאט. הלידה התחילה בלילה שביליתי בבית -התחילה ברביעי בערב והתינוק יצא בשישי בבוקר. היו חילופים של אנשי רפואה, וכולם היו טובים. באיזשהו שלב היה חשש מהאטות בדופק, אבל לא משמעותי ולכן זה אפשר להמשיך לנסות ליילד אותי וגינלית. למרות שבאמת כל הסיכונים היו שם וכן נערכו לאפשרות שאני אצטרך קיסרי חירום. בפועל, לקראת שישי בבוקר, שזה היה גם בוקר הפסקת האש והחזרת החטופים בסבב הראשון והרבה התרגשות בבית חולים, הפסקת האש נכנסה לתוקף בשבע בבוקר ויהל נולד ב-7:01. הביא את בשורת התקווה.
בשלב הזה הייתי עם פתיחה לא של 10 עדיין, נראה לי 8, והיה צריך כבר ליילד. אני הייתי מאוד מאוד חלשה, אז הרופאה עשתה חתך חיץ יזום, והתחילו ואקום שהתנתק כמה פעמים מהראש של התינוק. ואז בעצם כבר צוות רפואי התחיל להתמקם שמה לאפשרות של ניתוח. בגלל שהניסיונות של הואקום כשלו כמה פעמים, אז גם בעלי יצא רגע לנשום אוויר מסתבר שהמראה היה לא פשוט ...
וברגע שהוא יצא, הניחו את יהל עליי, ממש לכמה רגעים, ולקחו אותו כדי לטפל בו. אני מיד ככה צנחתי ומיד נתנו לי זריקה וטיפול, איבדתי הרבה מאוד דם, והתאוששתי עד הערב. וביליתי את הלילה כשיהל בתינוקיה. ויום אחר כך רק התאחדנו והתחלתי לנסות להניק.
אני יודעת שזה נשמע סיפור מאוד קשה, ובאמת זו הייתה לידה מכשירנית עם הרבה התערבויות. אבל זו לא הייתה החוויה שלי. החוויה שלי לא הייתה טראומטית בכלל, אני הייתי בשחרור מלא, התמסרתי למה שבא. לא הייתי מבוהלת מכל מה שהתרחש. הייתי מאוד מחוברת לתינוק וידעתי שהוא בסדר. הייתה לי ידיעה חזקה שהוא בסדר. לא דאגתי. וכשהיו האטות עשיתי נשימות עמוקות וידעתי שאני מזינה אותו בחמצן ובאהבה. גם הצוות הרפואי מאוד סמכתי עליהם. ידעתי שאני מוכנה לאפשר כל דבר כדי שהלידה תעבור בשלום ובבריאות.
אז למרות הסיפור הארוך והקשה- אני יצאתי בחוויה טובה של עשיתי את ההכי טוב שלי. לא דבקתי בשום חלום של איך דמיינתי את הלידה שתיראה ואיך היא הייתה בפועל.
מה היו לדעתך נקודות מפתח בלידה?
הבטיחות שלי בעובר, בבריאותו, הבטיחה שנתתי בצוות הרפואי והמלווים שלי (הדולה ובעלי). והשחרור וההתמסרות אל הלא נודע.
מה למדת מהלידה? מה העצים אותך?
למדתי שהנפש חזקה על הגוף, שחוסן מנטלי ורגשי יכול לעמוד איתנו מול חוסר הוודאות והפחד., ושזו ההזנה והתמיכה הכי חזקה בגוף החכם שיש לו ידע עתיק ללדת. גם אם יש התערבות רפואית שלמדנו לחשוב שהיא רק מזיקה או מפריעה (זה לא נכון, אני בטוחה שהצוות הזה הציל את החיים שלי). לסמוך, להתחבר לאינטואיציה ולעובר/ית, ולהתמסר, עבורי, הפך את הלידה מ"טראומטית" למעצימה של ממש.
מה עזר לך להתמודד עם הכאב?
נשימה, מילים טובות, מגע, אפידורל.
המלצות מסוימות?
לא במיוחד. לכל אחת מתאים משהו אחר ושווה בעיניי לחקור את זה ולא ללכת עם המלצות.
