לידה ראשונה. הגעתי עם תרחיש רצוי בראש וכמה שאמרתי שאני פתוחה לכל מה שיגיע לא קלטתי כמה זה יכול להיות ההפך הגמור ממה שתכננתי. הגעתי למיון אחרי ששלחו אותי מהמוקד בגלל האטות. לא רציתי זירוז והתעקשתי להתאשפז ללילה. בבוקר שיחררו אותי כי הכל היה תקין. אחרי יומיים נראה לי ראיתי כתם קטנטן בתחתונים ורצתי למיון כי חשבתי שזה הפקק הרירי (טעותתת לא לגשת בגלל זההה), במיון שוב היא עשתה האטות ועכשיו כבר לא רצו לאשפז אותי והברירות היו- לחתום ויתור ולהשתחרר או להיכנס לחדר לידה עם זירוז. בחרתי בזירוז מהפחד שיקרה לתינוקת משהו. הייתי לבד עם בעלי (בלידות הבאות כבר לקחתי דולה וחבל שלא עשיתי את זה מהתחלה) רציתי מוניטור נייד- אמרו שאין כבר. רציתי טבעי- נאלצתי לעבור זירוז. רציתי ללא אפידורל- אחרי 16 שעות עם פיטוצין כבר קרסתי וביקשתי אפידורל... האפידורל לקח זמן רב - אחרי 4 ניסיונות של הרופא שאמר לי- גברת יש לך הרבה כלי דם בגב (סליחה באמת) הוא קרא למישהו אחר שהצליח בפעם הראשונה לעשות את זה. אחרי שקיבלתי אפידורל (פתיחה 6), ההתקדמות לקחה זמן. ותוך כדי היא עשתה שוב האטות וכל כמה זמן רופא נכנס להגיד לי שאם זה ממשיך ככה נצטרך ניתוח וזה הלחיץ אותי מאוד!!!! אחרי 8 שעות בשעה טובה ומוצלחת הגיעה פתיחה 10. זו הייתה המשמרת הרביעית של הצוות שפגשתי כי עברו כבר 24 שעות. הגיעה מיילדת שלא הרגשתי שהיא שם בשבילי. אחרי כמה לחיצות שבהם לא הבנתי איך אני אמורה ללחוץ היא הכריזה שצריך להתקדם לואקום. גזרו אותי. עשינו ואקום. אח"כ בתפירה הרגשתי גרוע מאוד כשהרופא תפר אותי, ותוך כדי המיילדת הייתה לידו והם מדברים כשהם תקועים בתוך הפות שלי, וצוחקים וכמו לא שמים לב שאני שם פעורת רגליים, ומותשת. לא חזרתי לבית חולים הזה בשתי הלידות הבאות. ילדתי טבעי בלידות הבאות, ותודה לאל שהיו לי חוויות מתקנות מאז. אבל התחושות הקשות נצרבו עמוק בתודעה. ממליצה מאוד מאוד מאוד על דולה בלידה ראשונה. מאוד.